הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ממוקה ואח'

פסק דין

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה נשוא התביעה. נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת של ממש; המחלוקת היא לגבי האחריות לתאונה.

התאונה אירעה ברח' שדרות בן גוריון בנתניה. אין מחלוקת שרכב התובעת עצר בצד הכביש, ושרכב הנתבעים פגע בו מאחור. העיד בפני רק נהג הנתבעים. נהגת התובעת לא התייצבה לעדות מפאת גילה, והצדדים הסכימו כי תוגש הודעתה במשטרה והודעתה לחברת הביטוח, ללא חקירה.

לטענת ב"כ התובעת האחריות לתאונה רובצת על נהג הנתבעים שפגע ברכבה מאחור. לטענת ב"כ הנתבעים רכב התובעת היווה "מלכודת מוות" לרכב הנתבעים, התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתם, ויש לדחות את התביעה. הצדדים צירפו פסיקה, כל צד לתמיכה בטענותיו.

לפי הודעת נהגת התובעת נוסעת ברכבה לא חשה בטוב על כן היא עצרה רכבה בצד הכביש, רכב שהיה מאחוריה נסע ורכב אחריו פגע ברכבה מאחור. נהג הנתבעים העיד שהוא נסע בנתיב הימני בכביש ולפניו רכב מסחרי גדול. הוא נסע במהירות של 60 קמ"ש, שהיא לדבריו המהירות המותרת בכביש זה. הוא התקרב לרכב המסחרי וראה שהרכב מאותת שמאלה. הוא הניח שהרכב המסחרי מבקש לעקוף רכב אחר שנוסע לפניו באיטיות, ועל כן האט מהירות נסיעתו. הרכב המסחרי עקף ורק אז הבחין כי לפני הרכב המסחרי ישנו רכב אחר, עומד, ללא כל איתות או משולש אזהרה. הוא רצה לסטות שמאלה כדי להימנע מהפגיעה אך לא יכול היה לעשות כן מאחר ורכב אחר נסע בנתיב השמאלי. הוא בלם אך הרכב לא הספיק לעצור וכך אירעה התאונה.

בחנתי את נסיבות התאונה והגעתי למסקנה שהנתבעים נושאים באחריות לתאונה, אך יש לייחס לנהגת התובעת רשלנות תורמת. אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים כי מבחינת נהג הנתבעים התאונה היתה בלתי נמנעת. לפי עדותו של נהג הנתבעים הוא לא בלם לחלוטין את רכבו אלא המשיך בנסיעה איטית. לדבריו: "בלמתי תוך כדי, אני לא יכול לעצור בפתאומיות ולגרום לרכב מאחורי להיכנס..." (עמ' 2 שורות 27 – 29). החלטה זו תמוהה, לא ברור מדוע החליט נהג הנתבעים שלא לבלום רכבו לחלוטין והחשש כי רכב ייכנס בו מאחור אינו יכול להצדיק החלטה מודעת שלא לבלום את הרכב שעה שהוא מבחין מולו ברכב חונה. זאת ועוד. ההנחה שהניח נהג הנתבעים כי הרכב לפניו מנסה לעקוף רכב אחר הנוסע באיטיות גם היא אינה מובנת. הנהג נוכח לראות שרכב לפניו מאותת כדי לפנות שמאלה, בזמן שלו עצמו אין כל אפשרות לראות מה הסיבה לדבר, ושדה הראייה חסום על ידי הרכב שלפניו. במצב דברים זה היה על נהג הנתבעים להאט רכבו עוד יותר כדי לשמור על מרחק רב יותר מהרכב שלפניו, דווקא כדי שיוכל להגיב לכל אירוע לא צפוי בכביש, לרבות קיומו של מכשול נייח ולא עביר. אין מדובר במצב בו נהג נוסע ונתקל לפתע במכשול שלא היתה לו כל דרך לדעת על קיומו. להיפך, הרכב המסחרי שאותת כדי לפנות שמאלה הווה תמרור אזהרה דווקא בנסיבות בהן שדה הראייה חסום. ואכן, הרכב המסחרי הצליח לעקוף את רכב התובעת ללא פגיעה.

המסקנה היא שנהג הנתבעים יכול היה וצריך היה להגיב אחרת משהגיב. לאור האמור האחריות לתאונה רובצת עליו.

עם זאת אין להתעלם מכך שנהגת התובעת עצרה רכבה במקום שנראה שאין בו עצירה (ראה הודעת נהג הנתבעים). מתוך הרשום בטופס ההודעה לא הובהר מדוע הכרח היה לעצור את הרכב דווקא במקום שכזה. בנסיבות אלו יש לייחס לנהגת התובעת רשלנות תורמת. אני מעריכה רשלנות תורמת זו בשיעור של 25%.

לאור האמור הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת סך של 10,940 ₪ צמוד מיום 06.08.09 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 11.6% מהסכום הפסוק. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.

אני פוסקת שכר עד הנתבעים בסך 300 ₪ שישולם על ידי הנתבעת 2.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין .

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"א, 03 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: